1. ערעור על פסק דינו של ית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת ת. נתנאל-שרון) בת.א. 27144/00 מיום 26.3.07.
2. פסק הדין דן בפיצויים המגיעים לעזבונו של המנוח דוד ביניאשוילי ז"ל (להלן - המנוח), שנפגע קשות בתאונת דרכים ביום 21.6.99, כשהיה כבן 72 שנה. הפגיעה בתאונה הותירה אותו במצב של "צמח", ומיום התאונה ועד לפטירתו ביום 29.9.04, הוא אושפז ברציפות בבתי חולים (רמב"ם, לוינשטיין ואלישע).
3. הערכאה הראשונה קבעה את הפיצויים לתובע לפי ראשי נזק אלה: נזק בלתי ממוני, רבע מן הסכום המקסימלי בצירוף ריבית, סך של 49,778 ש"ח ליום מתן פסק הדין; הוצאות קבורה ולוויה בסך 25,000 ש"ח, וכן עבור עזרת צד ג', סך של 252,000 ש"ח.
סה"כ הוערך הנזק לסכום של 326,778 ש"ח.
מן הסכום האמור נוכו ההוצאות שנחסכו מן המנוח בתקופת אישפוזו: 55,900 ש"ח עבור שכר דירה, וכן הוצאות מחיה בסך 141,414 ש"ח. סה"כ 197,314 ש"ח.
היתרה שנפסקה למנוח עמדה ע"ס 129,464 ש"ח, בניכוי תשלומים תכופים ששולמו ובצירוף הוצאות המשפט, שכר טרחת עו"ד ומע"מ.
4. הערעור נסב על שני נושאים: שיעורו של הפיצוי בראש הנזק הבלתי ממוני, וגובהן של ההוצאות שנחסכו.
5. לצורך פסיקת הפיצויים עמדה בפני הערכאה הראשונה חוות דעתו הרפואית של ד"ר אפרים אייזן, מומחה לרפואה גריאטרית, מיום 5.11.02. הרופא מסביר בחוות דעתו כי המנוח הוא במצב וג'טטיבי, מחוסר הכרה, מרותק למיטה ואין עדות למודעות לסביבה. הישרדות החולה, במצב כזה, עשויה להיות ממושכת, כל עוד הוא מטופל כהלכה, ציין הרופא, ובאשר לתוחלת חייו של המנוח, כתב כך:
"תוחלת החיים הממוצעת של גברים יהודים בישראל בגיל 75 היא 10 שנים. ... לפי פרסומים עדכניים על תוחלת החיים של פגועי ראש, תוחלת החיים של מבוגרים פגועי ראש במצב PERMANENT VEGETATIVE STATAE מרגע הפגיעה הינה 3.3 - 4.4 שנים, אך תמותת החולים אשר שרדו את השנה הראשונה יורדת בכ - 8% לשנה. לפי מדדים אלה ובהתאמה לתוחלת החיים בישראל ולמצבו התפקודי של מר ביניאשוילי, תוחלת החיים שלו כיום בגיל 75 הינה כ - 2 שנים.
לסכום: פגיעתו המוחית ומצבו התפקודי של מר ביניאשוילי הנם גורמי סיכון לתמותה מוקדמת הצפויים לקצר את תוחלת החיים בגיל 75 לכדי 2 שנים."
6. בסעיף 4 של פסק הדין דנה כב' השופטת נתנאל בשאלה, האם מותו של המנוח נגרם כתוצאה מן התאונה או שמא הוא מת "בשיבה טובה" ללא קשר לתאונה. היא הגיעה למסקנה כי התאונה קיצרה את תוחלת חייו של המנוח, כך שהוא נפטר טרם זמנו. תוחלת חייו קוצרה כך שבמקום להאריך חיים עד הגיעו לגיל 85 שנה, הוא הלך לעולמו כאשר הוא כבן 77 שנים. פטירה זאת ארעה כשנתיים לאחר שנבדק על ידי המומחה הרפואי ממש כפי שהעריך המומחה בחוות דעתו. עוד הסתמכה כב' השופטת נתנאל שרון על כך, כי מהחומר הרפואי המונח בפניה "עולה, כי בעיותיו הרפואיות של המנוח, מהן נפטר, קשורות קשר ישיר לסיבוכים עקב פגיעותיו בתאונה, ולמצב בו היה שרוי במשך כ - 4 וחצי שנים מאז התאונה."
לאור מסקנה זאת, קבעה כב' השופטת נתנאל שרון כי את הפיצוי בראש הנזק הבלתי ממוני, יעמוד על רבע מן הסכום המקסימלי כנדרש על פי תקנה 4 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו - 1976 (להלן - התקנות).
7. השאלה אם המנוח נפטר כתוצאה מן התאונה או שמא נגרמה הפטירה שלא כתוצאה ממנה, היא שאלה רפואית, והיא נכללת בהגדרה שבסעיף 2 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים) תשמ"ז - 1986 בגדר "כל נושא רפואי שאינו נכות", כלשון התקנה. כשנפטר המנוח, היה צורך להכריע בשאלה, אם הפטירה היא תוצאת התאונה אם לאו, והדרך הנכונה להכריע בכך, היא על פי חוות דעת רפואית של מומחה המתמנה על ידי בית המשפט לצורך זה, כאמור בתקנות הנ"ל. המומחה ד"ר אייזן, נתן חוות דעת לגבי מצבו של המערער כשהיה עדיין בחיים, ודרך המלך באשר להוכחת הקשר הסיבתי שבין הפטירה לבין תאונה, היתה להפנות אליו שאלת הבהרה, על מנת שיבדוק את החומר הרפואי הנוגע לפטירה ויחווה דעתו אם הפטירה היא תוצאת התאונה, אם לאו.
שני הצדדים נמנעו מללכת בדרך זאת. הם לא ביקשו להתיר להם להפנות שאלת הבהרה אל המומחה, ובחרו להסתמך על החומר שעמד בפני בית המשפט על פי חוות הדעת הקיימת והרשומות הרפואיות שהוגשו.
במצב דברים זה, היו פתוחות בפני הערכאה המבררת אפשרויות שונות. ניתן היה, אפילו ביוזמתו, להפנות שאלה אל המומחה הרפואי. ניתן היה לשאול את הצדדים אם ברצונם להפנות שאלת הבהרה אליו. ניתן גם, במקרה המתאים, להחליט בנושא על פי נטל ההוכחה. והדרך הנוספת שעמדה בפני בית המשפט, כפי שנעשה במקרה דנן, היתה להכריע בדבר על פי החומר המונח בפניו.
בית המשפט קמא הלך בדרך זו לאחר שמצא כי עומדים בפניו נתונים מספיקים כדי להחליט בשאלת הקשר הסיבתי בין הפטירה לתאונה. הפטירה תאמה את הערכת המומחה באשר לקיצור המהותי בתוחלת החיים. החומר הרפואי קישר בין מצבו הרפואי הספציפי של המערער והתסמונות מהן סבל לבין מותו, ובמצב זה, אין לומר כי מסקנת הערכאה הראשונה בלתי מבוססת או שאיננה סבירה.
הסבירות מתיישבת עם החלטת הערכאה הראשונה בנושא זה, היינו שיש קשר סיבתי בין התאונה לבין מותו של המנוח. אמנם חלפו 4 וחצי שנים בין הפציעה לבין הפטירה, אך הנתונים מראים כי כל אותה תקופה היה המנוח מאושפז בגלל פגיעותיו בתאונה, והוא לא הגיע כלל לתחילת שלב של החלמה.
לפיכך, איננו רואים להתערב בקביעת הערכאה הראשונה לפיה ישנו קשר סיבתי בין מותו של המנוח, במועד בו נפטר, לבין התאונה.
8. מוסיפים המערערים וטוענים כי יש לפסוק למנוח את הסכום המקסימלי במלואו, על פי שיעור הנכות (100 אחוזים) שנקבעו למנוח בעודו חי, על ידי המומחה הרפואי ד"ר אייזן, כמתחייב מהוראת תקנה 2 לתקנות.